השמש והים

הים גר מאז ומתמיד במקומות נמוכים, במישורים, בעמקים. השמש לעומת זאת, לא תמיד גרה מעלה בשמיים. היו זמנים, רחוקים אומנם, בהם נהגה השמש להתגורר על ראשו של הר זה או אחר.

השמש והים היו חברים מאוד טובים. לעיתים קרובות הייתה יורדת השמש מראש ההר שלה, ובאה לבקר את הים, במישור או בעמק שלו. תמיד כשנפגשו הם בלי בנעימים, עד שהגיעה השעה להיפרד, אז הייתה השמש מטפסת במעלה ההר שלה וחוזרת לשכון על ראשו.

פעמים רבות הזמינה השמש את הים לבוא לבקר אותה בביתה, כדי שתוכל להחזיר לו את הכנסת האורחים בה הוא מכבד אותה בכל פעם שהיא באה אליו. אבל משום מה הים אף פעם לא עשה כן. לאחר בקשות חוזרות ונשנות, נעלבה השמש מסירובו של הים, ואפילו כעסה:

"למה אתה אף פעם לא בא לבקר אותי כמו שאני באה לבקר אותך?" אמרה לים, "נכון, אני יודעת שאתה הרבה יותר גדול, ואולי קשה לך לנוע, אבל גם אני לא בדיוק קלת תנועה ובכל זאת אני עושה את המאמץ. אולי, חושש אתה שלא אדע לארח אותך מספיק יפה? יש לי די והותר כיבוד להגיש לך, ואני אפנה מקום נרחב לכבודך על ראש ההר!"

הים סער קצת והגביה את גליו במבוכה, ואז אמר לשמש:

"ידידתי, אני חושש לבוא אליך שמא אטביע אותך. את יודעת שאני רחב ידיים ואמור מאוד, אני לא רוצה להזיק לך. אני מעדיף תמיד לכבד אותך כאן אצלי, מאשר לבוא אליך ולגרום לך רע. את חברה שלי, אני לא רוצה שתפגעי!"

אבל השמש המשיכה להתעקש, ובסופו של דבר נכנע לה הים והחליט לבוא, באופן חד פעמי, ולבקר אותה על ראש ההר. ביום הביקור ציחצחה השמש את קרניה, וישבה לחכות לים בביתה אשר על ראש ההר.

מזוית עיניה ראתה אותו מטפס במעלה ההר, מכסה לאט לאט עוד ועוד שטח, עד שכמעט רוב ההר שלה, וגם כל ההרים מסביב היו מכוסים בים. לרגע נחרדה השמש, לפתע התחוור לה כי רעיון הביקור של הים היה רעיון גרוע, אבל השמש היהירה הייתה גאה מכדי להודות שביתה לא יכול להכיל את הים, ולכן לא עצרה אותו כשעוד היה אפשר. הים המשיך להתקדם למעלה עד שהגיע לראש ההר. השמש, שראתה כי עוד רגע היא טובעת. נאלצה להציל את חייה ונתנה קפיצה ענקית לשמיים, ומאז היא נשארה תלויה שם, גבוה גבוה מעל הים.

הים שראה כי המארחת שלו איננה בבית, התאכזב וחזר למעונו. ואילו השמש שהתביישה, לא חזרה מעולם לגור שוב על ראש ההר שלה, היא קבעה את מגוריה במרום השמיים, ושם היא תלויה עד עצם היום הזה.

תודה לבר-בר היצירתית על הפוסט המעניין.