יום הזיכרון לשואה ולגבורה

by
shoagvoora

 זה היה…

מגדל שמירה מאיים מתנשא מולנו, גבוה ורם, מאחוריו – שורות שורות של צריפים קודרים ויער של גדרות תיל, גדרות של קוצי ברזל הנמשכות למרחקים – מיידנק.

פה נהרגו מיליוני בני אדם! היסוס: הצריפים התמימים כאילו אומרים: עלילה היא! לא היו הדברים מעולם. ראי: דשא, עשב, עצים, שמש, פרחים…פה נהרגו אנשים?

אנו נכנסים. תא הגזים.

דלת הברזל חורקת במיאון. מסרבת לגלות את העבר.

נכנסים לחדר אפלולי.

כאן נחנקו אנשים. נחנקו.

אט אט חודרת להכרתך משמעות המילה "נחנקו". זו לא מילה.

זהו סבך גופות מתפתלים, מחרחרים, מתאמצים לנשום.

אם גוססת מחבקת את בנה החנוק, הכחול.

אנשים שורטים את הקירות במאמץ אחרון להימלט.

את רואה את השריטות? של ציפורני אדם הן.

ולפתע את מתמלאת פחד. מבעד לאשנב הזכוכית שבדלת, את מדמה לראות את עינו המרושעת של ה"רופא" הנאצי.

את רוצה לצאת – "שיפתחו את הדלת"

את ממהרת החוצה ונושמת אוויר צח

את רואה שמש ופרחים ופרפרים ואומרת: זה לא היה, זה לא יכול היה להיות.

אך סביבך נשמעים הקולות: זה היה…

זה היה, לוחש לעומתך בארס המגלב הנאצי.

זה היה, ממלמלות אלפי זוגות הנעליים.

זה היה, זועק ללא קול  הר האפר שמולך…

זה היה, היה, היה…

 

כתבתי את הקטע בשנת 1998 בערב לאחר סיור קשה במחנה ההשמדה מיידנק ומצאתי לנכון לשתף אתכם בתחושתי.

לזכור ולעולם לא לשכוח!

 http://hlcst.haveruta.co.il/

111 תגובות to “יום הזיכרון לשואה ולגבורה”

  1. גוויני Says:

    האינרנט תוקן… אז חזרתי.
    עדידוש – קטע מצמרר וחזק!
    יהי זכרם ברוך 😦

  2. ארנוס Says:

    משהו מעניין ברוח היום – שיחה של מספר דקות עם יריב אגוזי, מומחה לאמנות, אודות ציורים שנבזזו מיהודים ע"י הנאצים וכעת יוחזרו לבעליהם החוקיים.

    http://boker.nana10.co.il/Article/?ArticleID=629334&pid=48&typeid=1

  3. עדידוש Says:

    יהודה פוליקר – "אפר ואבק"

  4. אילנה Says:

    ארנוס יקר,תודה על הפוסט.

    מרכינה ראש לזכרם של ששת המיליונים שהובלו כצאן המובל לטבח אל המוות האכזרי בתאי גזים,משרפות בירי יחיד וקבוצתי והעולם כולו שותק.
    נזכור ולא נשכח ונתייחד עם זכרם.

  5. אילנה Says:

    סליחה סליחה,עדידוש היקרה,תודה על הפוסט.

  6. עדידוש Says:

    אילנה, ארנוס ואני עבדנו ביחד על הפוסט.
    ארנוס צייר את הציור ואני העלתי את הקטע שכתבתי בעת המסע בפולין.

  7. אילנה Says:

    זה המקום לספר סיפורים הקשורים ליום השואה,חוויות מהמסע לפולין ומחנות ההשמדה ,על אנשים ומקומות.

  8. אביגייל Says:

    תודה לעדידוש וארנוס. הציור יפה, מינימליסטי, מביע המון, והטקסט שכתבת, עדידוש, מצמרר. יום קשה, שנה אחרי שנה. והכי כואב לי, שיש ניצולים ששרדו את השואה, ופה בארץ – חיים את שנותיהם האחרונות בעליבות, בעוני ובבדידות. איך קורה דבר כזה ?
    ערב טוב לכולם.

  9. תיתוש Says:

    יהי זיכרם של ששת מליוני היהודים שנספו בשואה ברוך

  10. שיח ורדים Says:

    לזכור ולא לשכוח את ששת מיליון הקשישות והקשישים הנשים והגברים הילדות והילדים שנרצחו רק בגלל שהיו יהודים .

  11. ora Says:

    אכן יום קשה עדי תודה העברתי את הלינק הלאה

  12. עדידוש Says:

    אורה, על הלינק החשוב, ידעה אותנו קיפי ובאמת מי שיכול שיעביר אותו הלאה, כל פתיחה שלו נספרת.

  13. Amitush Says:

    ערב טוב,
    עדידוש, הפוסט שלך מאוד מרשים ומצמרר. העובדה שכתבת זאת בגיל 17 בלבד פשוט לא נתפסת. הצלחת להעביר לי את אותה הצמרמורת שאת חווית באותו ביקור במחנה ההשמדה מיידנק. כבר אז היית מאוד מוכשרת ובוגרת. מדהימה!!
    אתמול בערב צפינו בסרט על השואה. הסרט מספר על אירנה סינדלר, אחות פולניה שבזמן המלחמה הצילה למעלה מ2000 ילדים יהודיים בכך שהבריחה אותם למשפחות פולניות אומנות . לא רק זה, היא דאגה לרשום את כול שמות הילדים ואת שמות משפחתם האמיתיים (כמובן שניתנה להם זהות אחרת) כדי שבסוף יוכלו לחזור אל מה שנשאר ממשפחתם.
    אשה שעברה חקירות ועינויים קשים ע"י הגיסטפו ולא אמרה מילה! אשה מדהימה ויקרה.
    סרט חזק.
    לזכור ולא לשכוח, לעולם לא עוד!!!!

  14. אביביתוש Says:

    שלום לכולם
    אכן ערב עצוב בפנינו אך חשוב.
    זהו חלק מההסטוריה שלנו.
    לעדי מדהים מה שכתבת פשוט אין מילים בפי.
    ולארנוס התמונה אומרת הכול.
    נזכור ולא נשכח.

  15. אילנה Says:

    ביום הזהערב יום הזכרון לשואה ולגבורה ,נזכרת אני באישה מדהימה,ניצולת שואה אשר אותה אימצתי אל משפחתי והיתה לילדיי כסבתא שלישית ולי כאם שניה.
    פניה שמה, הכרתיה במסגרת עבודתי ,טופלה ע"י משרדנו ומקריאת מכתביה המרגשים על עברה רחמיי נכמרו עליה והחלטתי בו במקום שאאמץ אותה אל משפחתי ואשתדל לסייע לה ככל האפשר ,אישה בודדה וערירית שכל משפחתה נספתה בשואה ,היחידה שנותרה בחיים הודות למשפחה לא יהודיה אשר חסה עליה והסתירה אותה במרתף ביתה ,בן אחד לה החי את חייו למרבה האירוניה בגרמניה.
    במשך 17 שנה פניה היתה בת בית בביתי,חגגה עם משפחתי את כל החגים,לקחתי אותה עימי לכל השמחות והחגיגות במשפחה,נקשרה אלי ואל משפחתי המורחבת בנימי נפשה.
    אחת לשנה היתה פניה נוסעת לבקר את בנה והוא כה סמך עלי שאני דואגת לה שלא טרח להגיע לביקורים,פניה קיבלה ארוע מוחי ונפלה למשכב ,סעדתי אותה בימיה הקשים,הרשויות רצו למנות אותי כאפוטרופסית על רכושה וגופה וסרבתי,שכן בן לה ושחלילה לא יעלה בדעתו שאימצתיה לשם כוונות זדונויות וחומריות,פניה החלימה וכעבור מספר חודשים קיבלה ארוע שני והלכה לעולמה.
    ניסיתי לאתר את בנה ולבשר לו את בשורת האיוב ,אולם,בשל מעבר לעיר אחרת בגרמניה לא הצלחתי ,בצר לי פניתי למשרד החוץ אשר פעלו במהירות וביעילות מדהימה ,איתרו אותו עבורי ,חשבתי לתומי שהדבר הראשון שיעשה הוא להגיע ארצה להלוויתה,בקור רוח ביקש ממני לערוך לה הלוויה,לבנות לה מצבה ולטפל בכל נושא הקבורה שכן זוגתו חולה ואינו יכול להגיע,לקחתי עימי את כל עובדי משרדי,פניתי לכל הדיירים בבניין בו גרה וביקשתי שיגיעו להלוויה,לא היה מניין,פניתי לחב' קדישא וביקשתי את עזרתם,הם נענו לי בשמחה וכך ערכתי לה הלוויה רבת משתתפים וקריאת דברי הספד.
    עד היום הבן לא טרח לעלות לקברה,שכר שרותי עו"ד ומכר את דירתה בהתכתבות.
    איני שופטת אותו,זוגתו חולה מאוד והוא סועד אותה.

    פניה היתה בחייה גלמודה ובודדה והלכה לעולמה בודדה.

    בכל יום הזכרון לשואה אני נזכרת בפניה,האישה הנבונה והמיוחדת .

    יהי זכרה ברוך.

  16. הפיה הטובה Says:

    עדידוש, מה שכתבת מאוד מצמרר ומרגש. צורב דמעות של עיניים ולב.

    אני לא יודעת אם זה המקום, אבל אם זה לא המקום – עם אנשים שלמדנו בחצי השנה האחרונה לאהוב כמו בני משפחה – אז איפה המקום? אז אני מצרפת סיפור שכתבתי לפני כמה שנים, מזווית עיניהם של בני "הדור השני".

    מבלי שסיפרו לה…

    היא הייתה ילדה קטנה, לכל היותר בת ארבע, כאשר הבינה שהמספר התכלכל שמצויר על זרועה העדינה והיפה של אִמה, לעולם לא ירד במקלחת וגם לא בים.
    ילדה קטנה, עם מחשבות גדולות, ואף על פי שאיש לא אמר לה זאת, היא ידעה שהמספר הזה כרוך בהרבה כאב וצער, שהרי מי יצייר לעצמו מספר שלא יורד לעולם?
    בכל הזדמנות הייתה מגניבה מבטים אל המספר, משוחחת אִתו ללא מילים, שואלת אותו את כל השאלות. ולעיתים, כשאִמה לא הרגישה, הייתה מלטפת ברוך את היד, נוגעת לא נוגעת במספר, כמו רצתה להרגיע את המכאוב, לטשטש את הצריבה ואת השריפה שהוא מותיר באופן קבוע על הגוף כולו, להשכיח את מה שבמוחה בן הארבע כבר היה ידוע. מבלי שהסבירו לה, מבלי שפירטו.
    ופעם אחת, כשניקתה אִמה את הבית לפני פסח, הציצה וראתה אותה מנערת כותנת פסים ישנה ודהויה.
    "מה זה?" שאלה בקול שנשמע ילדותי, אך למעשה הכיל תבונה של בגרות.
    "שום דבר, כשתגדלי אסביר לך", ובקולה של האם תוגה ומתיחות.
    "בכל זאת, מה זה?"
    וכבר קיפלה האם את הבגד ודחסה אותו במרומי הארון, ארוז בתוך שקית נייר חומה. והילדה לא יכולה הייתה לשכוח את הבגד המפוספס. אף שראתה אותו פעם אחת ויחידה, היא הבינה שהבגד קשור למספר. בן זוגו, תואם וצמוד.
    יום אחד גילתה הילדה חפץ נוסף שהתחבר אל השניים. היא חיפשה דבר מה במגירות שליד מיטתה של האם והופתעה למצוא נעל עץ ישנה ומרוטה.
    מה עושה נעל עץ מכוערת במגירה הריחנית והנקייה של אִמה? הילדה לא ידעה לענות על כך, אך גם לא רצתה לשאול, כי לא רצתה להכאיב, לא לצער, בוודאי לא לגרום לבכי. בחושיה הבינה שגם נעל העץ היא שריד מאי שם, מאותו מקום ערטילאי שגורם לאִמה לצרוח בלילות.
    כאשר קנה לה אביה במתנה חבילה של טושים צבעוניים, כאלו שעוד לא היו לילדים אחרים בגן, כעסה עליו האם.
    "הילדה עלולה לצייר לעצמה על היד, היא קטנה בשביל הצבעים הללו".
    "למה שאצייר לי על היד?" לא הבינה.
    "את מבטיחה לא לקשקש לך על הגוף? לא לצייר מספרים על היד?"
    והיא נזהרה תמיד והתאמצה להיות טובה וחרוצה וממושמעת. מבלי שהסבירו לה, מבלי שפירטו.
    ילדה קטנה, לפני יותר מארבעים שנה.

  17. אביביתוש Says:

    אילנה סיפור מדהים ועצוב, גרמת לי לדמעות.
    את אישה מדהימה. אין לי מילים.
    אין היום אנשים כמוך לצערי.

  18. אוריתי Says:

    עדידוש וארנוס, מאוד מרגש.
    חזרנו עכשיו מהאזכרה השנתית ליהודי יוון בבית הכנסת. משנה לשנה מספר הניצולים הולך ומצטמצם אך מספר האנשים המגיע לטקס הולך וגדל. עזרת הנשים היתה מלאה כל כך שישבו על המדרגות או עמדו. מחמם את הלב לראות שלושה וארבעה דורות המגיעים יחדיו. הנואמים איחלו לעצמם ולקהל שיזכו לגיע גם בשנה הבאה.

  19. עדידוש Says:

    אילנה, הסיפור האישי שלך על פניה ז"ל מרגש מאוד.
    לצערנו הניצולים הם דור הולך ונעלם ולכן חשוב כל כך לשמוע עדויות ולתעד אותן לדורות הבאים.
    פיה טובה, הסיפור שכתבת מרגש עד דמעות, ההתמודדות של בני הדור השני היא סוגייה חשובה ומרתקת.

  20. עדידוש Says:

    נושא השואה קרוב מאוד לליבי, שמי ניתן לי על ידי הורי, על שם אחותו של סבי מצד אימי, עדלה ז"ל שהיתה ניצולת שואה.
    עדלה נישאה לפני המלחמה ליוסף ז"ל וילדה בן בשם יורק. יורק בן השנה, נרצח באכזריות כאשר עדלה נלקחה למחנה העבודה – אושוויץ בירקנאו.
    כאשר ביקרתי באושוויץ, הדלקתי נר והנחתי ורד לזכרו ליד קיר ההרג.
    עדלה, שרדה את אימת אושוויץ ובעת שחרור המחנה, לאחר חיפושים רבים, התאחדה עם בעלה שהיה פרטיזן. יחד הם עלו לארץ, אך לא הולידו עוד ילדים.
    אימי ואחיותיה היו להם כבנות.

  21. אוריתי Says:

    עדידוש,
    אני דור שני לשואה, הורי אומנם לא היו במחנה ריכוז, אבי ומשפחתו הצטרפו לפרטיזנים ואת סבי תפסו והוא לא חזר ממחנה הריכוז.
    אימי התחבאה עם בני משפחתה בחדר בבית שבנייתו לא הושלמה וכך שרדו את המלחמה. ממשפחתה המורחבת לא נשאר אף אחד, סבים, סבתות, דודים , דודות ובני דודים- אף אחד לא שרד. כרק משפחתה הגרעינית של אמי ניצלה.
    בבית אצלנו לא סיפרו על השואה, ידענו בקווים כללים מה היה ומידי פעם נפלטו סיפורים קטנים אבל את הסיפור כולו בצורה מסודרת מעולם לא שמענו וכבר לא נשמע.

  22. עדידוש Says:

    אוריתי, אני "דור שלישי" לשואה מצידו של אבי. הוריו ז"ל מעולם לא דיברו בבית על מה שהיה "שם" כלשונם, אבל קראו לבנם הבכור נמרוד ז"ל. סבי וסבתי היו פרטיזנים וממשפחותיהם הם הניצולים היחידים.
    רק כאשר ניגשתי להכין עבודת שורשים, נעתרה סבתי לספר לי במעט את קורותיה, סיפור שלווה בבכי רב. שנה לאחר מכן היא נפטרה.

  23. ora Says:

    הפיה סיפור מדהים

    אילנה גם מאד מרגש אף על פי ששמעתי אותו ממך .

  24. אילנה Says:

    פיה טובה,סיפור מרגש וכואב.

    אביביתוש ועדידוש,תודה.

    אוריתי,סיפורך עצוב ותחושת הפספוס שאינכם יודעים הכל קשה.קבלי חבוק.

  25. תיתוש Says:

    עדידוש אילנה פיה ואוריתי ריגשתן אותי עד דמעות כל אחת והסיפור שלה

  26. אוריתי Says:

    אילנה, סיפורך ריגש אותי ואת מדהימה אותי כל פעם מחדש.

  27. ora Says:

    עדידוש אני לא ממשפחה ניצולת שואה אבל יום זה קשה לי מאד.

  28. גוויני Says:

    קשה לקרוא את הבלוג היום מבלי לדמוע.
    אילנה, הפיה ועדידוש, כל אחת והסיפור שלה נגעו בנקודה שלעד תהיה חשופה וכואבת.

  29. עדידוש Says:

    אושוויץ/מרץ 98
    "העבודה משחררת", כך כתוב בשער אושוויץ.
    ערמות עצומות של משקפיים, מזוודות, נעליים, קופסאות ציקלון B
    שיער גזוז שמתוכו מציצה צמה קשורה בסרט, רואים את שרידי הצבע האדום עדיין. אותה ילדה כנראה לא שרדה…
    פתאום, מתוך ערמת המיזוודות אני רואה כתוב בלבן על שחור "פלדמן"
    תהייה, האם זה היה של מישהו מהמשפחה?
    מגיעים לקיר המוות, הרי הבטחתי לאמא…מנסה להדליק נר, הרוח מפריעה…החברים מסביבי, מגנים מהרוח ואני בוכה בוכה בוכה.

  30. ארנוס Says:

    אילנה, הפיה הטובה ועדידוש, ריגשתן אותי, כל אחת וסיפורה. במקרה שלי, ידוע לי שחלק נרחב מהמשפחה נספה בשואה, מדובר על אחים ואחיות של הסבים. אבל לצערי לא ממש זכיתי להכיר את הסבים, היחידה שכן הכרתי היתה סבתא מצד אמא, והיא הלכה לעולמה כשהייתי רק בן שלוש. הזיכרון היחיד שיש לי ממנה הוא שבאנו לבקר אותה בבית האבות, ולידו היה שדה עם תפוחי אדמה. מצאתי שם תפוח אדמה קטן, ובניתי לו מעין בית מלבני לגו. זה הזיכרון היחיד שיש לי מסבתא, הייתי כל כך צעיר שאפילו את תווי פניה אני לא מסוגל לדמיין בלי להסתכל על תצלום. ההורים שלי שניהם ילידי הארץ, ולא שמעתי במשפחה סיפורים כלשהם מ"שם".

  31. ירושלמית Says:

    גם אני דור שלישי לניצולי שואה מכל הצדדים…
    נושא הקרוב ללבי אך הרשו לי רק לקרוא את שאתם כותבים ולא לספר, גם כך היום הזה קשה.
    לילה טוב

  32. אבי Says:

    עדי, פיה ואילנה.
    אכן ריגשתן. אילנה את בכלל אדם מיוחד, הלואי וירבו כמוך.
    גם אני כמו פיה, דור שני להורים ניצולי שואה שגורשו בשנת 1940 מפלונסק, נישאו בשנת 1942 בגטו ורשה ומיד לאחר מכן הופרדו באקציה והגיעו (לחוד) למחנה ההשמדה אושוויץ.
    ממשפחתו של אבי שהיו הורים ו 11 אחים נותרו שניים וממשפחת אימי שהיו הורים ושמונה ילדים נותרו שלושה.
    הורי לא דברו מעולם על שעבר עליהם, היתה לי ולאחותי ילדות רגילה. אימי אף סרבה בזמנו לבקשת הפרקליטות להעיד במשפט אייכמן מחשש שזה עלול לערער אותה ולפגוע ביכולתה לטפל כראוי בילדיה.
    רק כשבגרתי הבנתי איזה תעצומות נפש היו לאנשים היקרים האלה ששרדו את התופת הנוראה והקימו בית בישראל.
    היום כבר שניהם לא בין החיים.

  33. אילנה Says:

    אבי וירושלמית יקרים ,קבלו חיבוק.

    התופת,היסורים הקשים מנשוא שעברו ניצולי השואה והם בלתי נתפסים,איזה תעצומות נפש הם היו צריכים להתחיל את החיים מחדש ,להקים משפחה ולהשאיר את כל אותם זכרונות קשים רק לעצמם,להתייחד איתם ולכאוב אותם.

  34. אילנה Says:

    אורה יקרה,גם אני איני בת למשפחה ניצולת שואה, כ יהודיה הגאה בהשתיכותי לעם הזה ,כואבת מאוד את כאבם של הניצולים ומרכינה ראש לזכר ששת המיליון שנרצחו באכזריות רק בשל היותם יהודים.

  35. אוריתי Says:

    אבי יקר,
    אתה ואחותך ,זהו הנצחון האמיתי של הוריך.
    גם אני שואלת את עצמי לא פעם מאין שאבו את הכוחות להתחיל חיים חדשים ולא קלים לאחר כל מה שעברו. כנראה שהיו להם כוחות חזקים משלנו.
    יהי זכרם ברוך.

  36. עדידוש Says:

    טרבלינקה/מרץ 98
    טרבלינקה – ים של אבנים
    מחנה ההשמדה היעיל של הנאצים נמחה כליל
    אבנים מכל הסוגים, על כל אבן שם של קהילה, עיר, או דמות…
    אך לכל האבנים מכנה משותף
    כל אבן זועקת לזכור ודבר לא לשכוח!

  37. ארנוס Says:

    אבי, אכן יש תחושה שבדורות קודמים היו אנשים חזקים יותר. היום שומעים על כל מיני מקרי התאבדות בגלל זוטות, בעיקר בצבא וכו' (אני אישית נחשפתי לשני מקרים של התאבדות חיילים, אחד בבסיס הטירונים שהייתי בו והשני בבסיס הקבוע שלי). מדהים לחשוב על הדברים ששוברים אנשים היום לעומת מה ששרדו האנשים של פעם…

    לילה טוב לכולם, אני זז לישון עכשיו.

  38. אבי Says:

    תודה אוריתי.
    מספורך גם אצלך זה לא כ"כ פשוט.

  39. אבי Says:

    ארנוס
    אני כבר מזמן פיתחתי תאוריה שיש משהו בחינוך הדתי שאין לנו. הורי, אחרי המלחמה, לא היו דתיים אולם גדלו וחונכו בבתים כאלה.
    יש משהו בחינוך הזה ככל הנראה שגורם לאנשים להגיב טוב יותר ונכון יותר במצבים קשים.
    מכאן גם יכולתי להבין די בקלות עוד במהלך התכנית מנין שפרה שואבת את הכוחות להתמודד עם כל הרוע והאכזבות שעברו עליה.
    לילה טוב לך.

  40. ארנוס Says:

    אבי, יש בזה משהו. חבל שאין בנמצא דרך ביניים, שתיקח את יתרונות החינוך הדתי ותשלב אותם עם יתרונות החינוך החילוני, ללא החסרונות של שתי השיטות. לצערי היום זה בד"כ או זה או זה, וכל אחת מהן באה כחבילה עם יתרונות וחסרונות.

    לילה טוב, זזתי.

  41. תיתוש Says:

    לילה טוב ארנוס

  42. אירית Says:

    כל כך מרגש לקרוא את כל מה שכתבתם. אנחנו , הישראלים שחיים בישראל, ההוכחה שהרשע לא ניצח ושהעם היהודי חי וקיים.

    כמה סיפורי שואה אישיים:

    1) במשפחה שלי אין ניצולי שואה. כל מי שלא הספיק לעלות לארץ או לברוח לרוסיה – נספה. מבין עשרות ואולי מאות בני המשפחה שהיו בפולין בשנות המלחמה , שכולם ניספו, שרד בן משפחה אחד שבתום המלחמה היה בן כ-20. הוא חזר לעיר הקטנה שבה גדל, לחווה של משפחתו, אולם השכנים שהשתלטו על הרכוש רצחו אותו. זה היה כבר אחרי המלחמה.

    2) חברה טובה מאוד של משפחתי, שהיא כמו אמא שנייה עבורי, היא ילידת 35, כלומר בתחילת המלחמה היתה בת 4. משפחתה היתה אמידה ומיוחסת, נצר למשפחת רבנים ידועה, ולכן הצליחו בימי המלחמה הראשונים לשמור על איזו מראית עין של חיים סבירים עבור הילדה הקטנה, שנקרא לה רות (שם בדוי כי היא לא נתנה לי אישור לספר את סיפורה) ועבור אחיה הקטן אורי. אביה היה אחד מראשי הקהילה בגטו ורשה. ההורים ניסו למצוא לילדיהם הקטנים מקום מוגן מחוץ לגטו, אולם הילדים הוחזרו פעם אחר פעם לגטו כשהפולנים שהסתירו אותם חששו להמשיך להחזיק ילדים יהודיים.
    באחד הימים כשרות היתה מחוץ לגטו אצל משפחה פולנית שהחביאה אותה נשלחו כל בני המשפחה לאושוויץ. ידוע לנו מסיפורים שהקלגסים הנאצים החליטו להכניס מורא בליבם של היהודים והשתמשו לשם כך באורי הקטן כ"דוגמה" והוא נרצח באופן אכזרי במיוחד.
    אבל גם בשפל הנמוך ביותר, במקום האכזרי והנורא ביותר יש תמיד גם מתי מעט יוצאי דופן שיוצאים נגד הבהמיות ומתגלים במלוא אנושיותם. במקרה של רות זה היה כומר, חבר של הוריה, חסיד אומות העולם תרתי משמע, שהחליט להציל אותה ויהיה מה, ולא רק זה אלא לדאוג שתדע תמיד מאין באה ותשמור על יהדותה. במשך 4 השנים שחלפו מיום שהוריה נשלחו להשמדה ועד לתום המלחמה היה אותו כומר המלאך המציל של רות. הוא דאג למצוא לה מקומות מסתור ולהיות הדמות האחת והיחידה שכל הזמן שומרת עליה. היא היתה בעשרות בתים ובכמה מנזרים וניצלה. בתום המלחמה הגיעה לארץ וגודלה על-ידי דודתה.
    גורלו של הכומר היה טוב פחות. כאשר הרוסים הגיעו לפולין הוא נעצר על-ידם ועקבותיו נעלמו (כלומר הוא נרצח על-ידם). יהי זכרו ברוך.

    3) במשך כשנתיים התנדבתי לעזור לאישה מקסימה ומופלאה, לאה באלינט, שנטלה על עצמה תפקיד לעזור לניצולי שואה שהיו ילדים קטנים בעת השואה ואיבדו את זהותם. היא חפרה בארכיונים בכל ארצות מזרח אירופה וחיפשה כל שביב של מידע. מדהים לראות אדם בן 40, 50 או 60 שנודע לו לראשונה בחייו מה שמו האמיתי ומה שם משפחתו. עשו עליה ועל הניצולים "הילדים" סרט מרגש מאוד בטלוויזיה.
    התפקיד שלי היה פעוט מאוד, לתמלל עבורה הקלטות מראיונות שהיא ערכה עם ניצולים. ראיתי בזה זכות גדולה.

  43. אילנה Says:

    לילה טוב ארנוס ושינה טובה.

    אבי,מסכימה עם דבריך.

  44. זיו Says:

    ערב טוב לכולם.
    ריגשתם אותי כולכם.
    בדיוק סיימתי לראות סרט מדהים "התנגדות" שיצא לא מזמן לקולנוע {אני לא בטוח שהוא הגיע לארץ},השחקן הראשי בסרט הוא דניאל קריג.הסרט מבוסס על סיפור אמיתי ומראה צד שונה קצת מרוב סרטי השואה.הצד של הלוחמים,של הפרטיזנים.

  45. אילנה Says:

    אירית יקירה,סיפורייך מרגשים ביותר.

    ערב עצוב וכואב,כך כך מרגש לראות איך כולנו יחדיו חולקים זכרונות ,כאב וסיפורים אישיים.
    אין לי ספק שזהו בלוג מיוחד עם אנשים מיוחדים ומקסימים והתודה הגדולה לשפרה שבזכותה התוודענו זה לזו.

  46. עדידוש Says:

    "נסעתי לפולין, קבר עמי
    להתייחד עם יקירי
    עם שלם
    שברי משקפיים ששרדו
    הררי נעליים שחדלו מלכת
    רבבות כובעים שאבדו ראשיהם
    וגלילי צמות של ילדים תמימים
    שישה מיליון יהודים
    תחת סלעי ענק,
    ומצבות חרוטות בדם.
    זה הלא כלום שנשאר
    וזועק מכל עבר,
    אנחנו פה".

    אני לא יודעת את המקור של הקטע הזה, אבל אני מאוד מתחברת אליו לאור המסע שאני הייתי שותפה לו. הקטע כתוב אצלי בפתיחת אלבום המסע לפולין.
    עם כל הקושי של היום הזה, החשיבות שלו עצומה – לעולם לא עוד!
    ליל מנוחה.

  47. אילנה Says:

    לילה טוב עדידוש יקירה,שינה טובה.

  48. אביגייל Says:

    לילה טוב עדידוש יקרה. וארנוס.

  49. אירית Says:

  50. אירית Says:

    שיר מרגש מאוד: פונאר

  51. אילנה Says:

    ערב טוב זיו יקר,הערב לא התחשק לי לצפות בסרטי שואה,העדפתי להיות כאן עם החברים ולחלוק איתם .

    נשמע שהסרט שצפית בו מעניין,שודר בכבלים?

  52. זיו Says:

    לילה טוב עדי וארנוס.
    אילנה-סרט מאוד מעניין,לא מה פתאום.סרט שלדעתי עוד לא הגיע לארץ.זה סרט שהורדנו למחשב ומהמחשב העברנו לטלוויזיה בסלון.האמת שווה אפילו ללכת ולראות אותו בקולנוע.

  53. תיתוש Says:

  54. אילנה Says:

    בלוג יקר ואנשים מיוחדים
    במהלך היום ובערב בפרט , החברים אליו נוהרים,
    דנים בנושאים מסויימים,מתבדחים וקשורי מוסיקה מעבירים
    עליזות ושעשוע במרבית הלילות והימים,
    היום הזה שונה מכל אותם ימים ולילות
    על הבלוג שורה תוגה ,עצב ועיניים דומעות,
    חולקים כאב אישי וסיפורים אישיים
    כתף כאן מוצאים ונשלחים חיבוקים,
    האומנם וירטואלים אך נוגעים ומרגיעים
    אין ספק ,חברי הבלוג מיוחדים ומקסימים,
    שתמיד נדע זה לזו לתת כתף ויד להושיט
    לחבק ולהגיד מילה טובה כשצריך,
    אוהבת את כולכם ומחבקת.

    לילה טוב.

  55. אבי Says:

    לילה טוב אילנה יקרה.

  56. אירית Says:

    לילה טוב אילנה. את מקסימה.לילה טוב עדי וארנוס, אנשי הצווארון הכחול המקסימים שלנו.
    תיתוש, בדיוק חשבתי על השיר הזה ואת כבר צירפת אותו.

  57. תיתוש Says:

    זיו ראיתה עם תרגום?

  58. זיו Says:

    לילה טוב אילנה.
    כו תיתוש.

  59. אוריתי Says:

    לילה טוב ארנוס, עדידוש ואילנה.

  60. תיתוש Says:

    לילה טוב אילנה ועדידוש יקרות קבלו חיבוק של אהבה מימני
    אירית זה שיר מתבקש ליום השואה

  61. אוריתי Says:

    אבי,
    אצלנו בבית השואה היתה חלק מהחיים, לא מדברים אבל גם לא מתעלמים. אני יודעת למשל שלפחות פעם אחת כל אחד מהם ניצל תודות לתושיה ושכל בריא שהיה להם ולבני משפחתם. אין לי מושג מדוע לא סיפרו לנו בצורה מסודרת מה היה אבל לא היתה אווירה קשה בבית בהקשר הזה וגם בתור ילדות לא חשבנו על זה יותר מדי, כך שהכל היה פשוט ולא מסובך. מאוחר יותר התחילו השאלות.
    רוב השמות של בני המשפחה הונצחו על ידי אמי ואחותה בדפי העדות ביד ושם וכשהבנות נסעו לפולין נכנסנו למאגר ונתנו להם את רשימת השמות והן הקריאו בטקס.
    אני מקווה גם יום אחד לנסוע למסע לפולין.

  62. Amitush Says:

    ריגשתם אותי מאוד. לילה טוב לכול אלו שפרשו כבר לישון.

  63. אירית Says:

    אוריתי, גם אני רציתי לנסוע לפולין למסע שורשים, לראות מאין הסבים והסבתות הגיעו והיכן יהודים נרצחו. כשהעליתי את הרעיון הזה כל ארבעת הסבים והסבתות ממש התנגדו. הם אמרו: אין לנו מה לעשות שם בקרב האנטישמים האלה. היהודים כבר לא נמצאים שם ולנו אין שום געגועים לארץ האיומה הזאת. ארבעתם גם סירבו לדבר בכל שפה אחרת פרט לעברית. הם פשוט לא רצו לזכור שום דבר מן העבר וראו את העתיד רק בישראל.

  64. אירית Says:

    אלי, אלי

  65. אוריתי Says:

    אירית יקרה,
    מבינה אותך מאוד,אני שמחה שלפחות דור ההמשך מראה התענינות בשואה ובמה שעבר על משפחתינו.

  66. תיתוש Says:

    אירית את יכולה לשים עוד שירים ימתאימים לום השואה?

  67. הפיה הטובה Says:

    עדידוש – הקטעים שאת מביאה כאן מהמסע לפולין מנוסחים בצורה כל כך בוגרת ומיוחדת.
    אילנה – הסיפור שלך מילא אותי בהשתאות. את אישה מופלאה.
    אירית – הסיפורים שלך מרגשים מאוד.
    וסליחה אם לא ציינתי מישהו. כולם כאן כותבים נפלא וברגישות.

    ***

    מעל השולחן שעליו אני עובדת תלויה תמונה של דודתי, שאני קרויה על שמה, שהוצאה להורג באושוויץ, סתם כי באיזו הוצאה להורג היו חסרות שתי נשים. היא היתה בת 20 במותה. כל כך יפה. מתחתיה נמצאת תמונה של דודה נוספת שלי, שהיתה בת 15 במותה באושוויץ. יפה ומתוקה גם היא. שתי התמונות שרדו בדרך-לא-דרך. כשקיבלתי את ההגדלה של התמונות המקוריות, מסגרתי את שתיהן ותליתי את שתיהן מעל המחשב שלי, אבל יום אחד הבת הקטנה שלי, שהיתה אז בת חמש, נעמדה מול שתי התמונות ושאלה: "מה, אמא, הם הרגו גם ילדים?"
    הבנתי שאני לא צריכה להפוך את פינת העבודה שלי לקיר הנצחה. החיים שלנו עצמם הם ההנצחה. לכן לאחר כמה זמן החלטתי להשאיר מסגרת אחת שמכילה בתוכה את שתי תמונות, זו על גבי זו, כאשר בכל כמה שבועות אני מחליפה ביניהן. כך שתיהן נמצאות איתי.

    בכל ערב יום הזיכרון לשואה אני מדפיסה מחדש את שמות כל הנרצחים במשפחתי, רובם באשוויץ, כולל סבי הגיבור, שהשתתף במרד בקרמטוריום באושוויץ, וביחד עם גיבורים אחרים באותו מרד חטף נשק מהגרמנים, ירה בהם ואחר כך הוצא להורג. בין השמות יש גם תינוקות וילדים, ומול הרשימה, בפעם המיליון (או בפעם השישה מיליון?) קשה להאמין! קשה להבין!
    ואז אני מניחה את הרשימה במטבח ומדליקה לידה נר זיכרון (ותמיד בעלי, שגם במשפחתו לא חסרים סיפורים מצמררים על שואה, מזיז את הרשימה לשולחן שמא תפרוץ שריפה… ואותי זה תמיד מבדח… ) ואחר כך אני מכינה לילדים ארוחת ערב מדהימה, כי אצלי ביום הזיכרון לשואה אוכלים את הדברים הכי טעימים. זה חלק מהניצחון על הגרמנים. לא עושים סעודה, לא יושבים ביחד, אבל כל אחד מקבל צלחת עם מעדנים (היום היו פנקייק) – ואוכל בשביל כל הילדים ברשימה הי"ד, שנמנע מהם כל הטוב שבחיים.
    ותמיד (ולא רק ביום הזיכרון לשואה) אני מדברת עם הילדים על ארץ ישראל ועל האהבה לארץ ועל הצבא שלנו וכמה אנחנו חזקים היום כשיש לנו מדינה יהודית, כי כך הוריי חינכו אותי: לאהוב את הארץ, לשאוף תמיד להגיע הכי גבוה ולחפש רק את הטוב בחיים.

  68. Amitush Says:

  69. אביגייל Says:

    אין לי מילים. רק אהבה גדולה לכולכם.
    לילה טוב.

  70. אוריתי Says:

    פיה טובה,
    הדרך שלך להנצחת השואה יפה ומקורית.

  71. אוריתי Says:

    לילה טוב חברים יקרים.

  72. אירית Says:

    פיה, התרגשתי מאוד לקרוא את שכתבת. כולנו כישראלים נולדים לתוך סיפורים וזכרונות על עולם שאינו קיים עוד אבל הוא כל כך חלק מאתנו וזורם בדמנו. אצל חלקנו, כמו אצלך, יש דחף חזק להנצחה אישית של אנשים שיש להם פנים ושמות ואנחנו יכולים רק לדמיין איך היו נראים ומה היו עושים לו זכינו להכיר אותם. אצל חלקנו יש רק תחושת זוועה נוראית וצער עמוק על 6 מיליון יהודים. אי אפשר להבין מספר כזה. אי אפשר להבין גם איך אפשר לרצוח מיליון וחצי ילדים ואיך עם אירופאי נאור מגיע לרעיון הבלתי נתפס שעליו להשמיד עם אחר לחלוטין. ההימצאות שלנו כאן היא נס. לולא עצרו הבריטים את הגרמנים לא היה דבר שיכול היה לעצור אותם מלהגיע לפלשתינה.
    עבורי היום הזה קשה מאוד. השנה לשם שינוי אני מעדיפה לא לצפות בסרטים בטלוויזיה ולהיות אתכם.

    שיר שכתבה חנה סנש: אשרי הגפרור

  73. תיתוש Says:

    פיה את ראיגשת אותי וגם הדרך שלך עם התמונות רשימת השמות ואפילו המתעמים אחי תעימים מענינים מאוד

    לילה טוב אחותי ואוריתי קבלו חיבוק גדול

  74. אירית Says:

    אשרי הגפרור/ חנה סנש

    אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות.
    אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות.
    אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד.
    אשראי הגפרור שנשרף והצית להבות.

  75. אירית Says:

    ילדים יהודים

  76. הפיה הטובה Says:

    מובן שכל מה שכתבתי זה רק על קצה המזלג (אוף, אצלי יום השואה תמיד מתקשר עם אוכל…) יש עוד דרכים שאני ואנחנו עושים להנצחת סיפורי השואה. הקלטתי וצילמתי את הוריי, תיעדנו הרבה, ספילברג צילם אותם בפרויקט ההנצחה שלו ואני ישבתי עם בִתי במשך כמה ימים ותִמללנו את כל העדויות לעבודת שורשים. ויש לנו עוד כמה פרויקטים של כתיבה, שלא זה המקום לפרטם.

    הוריי לא דיברו עם אחיי בכלל על השואה, אבל כשהייתי בת 15 דרשתי מהם לספר, ואז נפתח הסכר והם תחילו לספר ולספר. כל ארוחה, כל כוס קפה בצוותא הגיעה לאושוויץ. הייתי מאוד חזקה והרגשתי שזה התפקיד שלי בחיים – לגרום להם לספר ולנחם ולעודד אותם.

    אגב, לפולין עוד לא נסעתי. אמי יצאה די הרבה עם משלחות נוער, אבל תמיד לא יצא לי להצטרף אליה. יום אחד אסע.

    לילה טוב.

  77. תיתוש Says:

    אירית כל כך כואב לראות את הילדים החמודים האלה כל כך קטנים ותמימיפ שלא עשו רע ולא הגיע להם גורל כל כך אכזרי

  78. תיתוש Says:

    לילה טוב פיה יקרה שלנו קבלי חיבוק גדול מימני

  79. אירית Says:

  80. תיתוש Says:

  81. אירית Says:

    השיר ינקלה – מוקדש לכל הילדים שנספו בשואה.

  82. אירית Says:

    תיתוש, נדמה לי שנשארנו רק שתינו. אני חושבת שאפרוש עכשיו. לילה טוב לך יקירתי.

  83. תיתוש Says:

    לילה טוב אירית יקרה שינה ערבה קבלי חיבור ענק מימני

  84. אירית Says:

  85. אירית Says:

  86. תיתוש Says:

    לילה טוה לכל חברי הבלוג היקרים
    רק רציתי לומר שכל מי שכתב הלילה ריגשתם אותי מאוד
    כבלו חיבוק ענק של אהבה

  87. ora Says:

    התעוררתי מוקדם כרגיל פתחתי את המחשב.

    העדויות שלכם בקשר ליום זה כל כך חזקים וחיים.
    אם דור שני ושלישי מעביר את הזכרון בצורה כלכך חיה אני כמעט רגועה שגם בעוד כמה דורות לא ישכחו את הזוועות.

    אבי לגבי החינוך הדתי מסכימה איתך .

    הפיה הטובה הכתיבה שלך מדהימה אותי כל פעם מחדש.כשאת מספרת בכתיבתך זה חודר לי לתאים ואני מרגישה שאני בתוך הסיפור שאת מספרת.

  88. אורית Says:

    בוקר טוב,

    קראתי את כל סיפורכם המרגשים עם דמעות…!
    צריך להמשיך לספר את הסיפורים האלו לדורות הבאים לזכור ולא לשכוח!

  89. michal Says:

    בוקר טוב

    יום קשה.

    הבוקר, בערוץ 2 התארחה בחורה (אחותו של המלחין אילן וירצברג) שסיפרה את סיפור אביה. בגיל 14 הוא נאלץ להיות עוזר של מנגלה. הצליח לעבור את התופת, הגיע לארץ והקים משפחה.
    אלא שבאותם ימים, התייחסו לניצולי השואה באופן קשה ומתנשא, עם הרבה ביקורת.
    האיש החליט לכתוב ספר על שקרה לו במחנה. הספר יצא עם סיום מלחמת ששת הימים ולא זכה להצלחה (באותם ימים הייתה אופוריה ורצו רק סיפורי גבורה)

    הגיבור שלנו לא יכול היה לעכל על הכישלון של הספר ובחר לשים קץ לחייו. אלא שעשה זאת בדרך "אלימה", בבית שלו לעיני ילדיו הקטנים (בסיפור האישי שלו יש את הקטע שהוא ראה איך יורים באביו, בצעדת המוות) לדבריה של בתו- "הוא עשה לנו את אותו הדבר שקרה לו".

    כדור שני לשואה, עברה הבחורה תופת בעצמה, משברים רגשיים וקשיים (גם בגלל סיפור ההתאבדות של אביה).
    לימים בגרה, (לא ילדה ילדים) והחליטה להוציא שוב את הספר של אביה, לממש את אשר הוא לא הצליח.

    היום הזה מלווה בסיפורים אישיים קשים. כילדים, חווינו את משפט אייכמן שפתח פצעים והבנו כמה הזוועות של המלחמה ההיא היו בלתי נתפסים.

    ביום כזה ברור, עד כמה חשובים מצעדי החיים של בני הנוער בפולין.

  90. michal Says:

    עדידוש

    הפוסט שלך מדהים ומרגש.

    הצלחת להעביר את חוויותיך באופן כל כך אמיתי.

    ריגשת אותי.

  91. michal Says:

    אבי

    אני לא בטוחה שדווקא החינוך הדתי הוא המרשם לעוצמות רגשיות. אני חושבת שחינוך לאידיאלים וערכים הוא המתכון.
    גם הדור של בני הקיבוצים הראשונים היה חזק ובעל עוצמות.

    אגב, הרבה ניצולי שואה לא הגיעו ממשפחות/חינוך דתי.

    אני חושבת שהיום, הערכים לא ברורים, הגבולות נפרצים ואין תחליף הולם לאידאלים שהיו בעבר. ואולי זו הסיבה לחולשה שציינתם.

  92. עדידוש Says:

    בוקר,
    מיכל, איך קוראים לספר?
    יום לא פשוט, מרגש.
    נדהמת מהבגרות ומרמת ההבנה של ילדים בני 8-9.

  93. אוריתי Says:

    בוקר טוב.

  94. שיח ורדים Says:

    קראתי את שכתבתם בלילה אני יושבת ודומעת ההתמודדות עם השואה קשה ,קשה להאמין שאדם יכול לנהוג בחיתיות שכזו .
    משפחתי מצד אימי עלתה מפולין ורוסיה מתוך ציונות עוד לפני השואה .
    משפחתו של אבי הושמדה בחלקה בשואה ואבי הוריו וסבתו עברו את התקופה יחסית במצב טוב עקב עמידתו של מלך רומניה לשמור על היהודים בארצו מפני הכובש הנאצי. ( אמנם אבי מספר שרצחו יהודים בחוצות העיר גם ברומניה)אך גם העם הרומני בחלקו הגדול לא שיתף פעולה עם הנאצים כנגד היהודים סבי עבד במחנה עבודה אך יכל לחזור כל לילה הביתה .היה קושי רב אך יחסית הם עברו את השואה במצב סביר.

  95. קסם Says:

    בוקר טוב כבר זמן רב קוראת סמויה בלבד ולא מגיבה ,אך היום ברצוני להגיב לכל הסיפורים המצמררים אך האנושיים והמקסימים הרשומים כאן.

    אני גדלתי חונכתי בבית ציוני ,משפחתה הקרובה ורוב המשפחה המורחבת של אימי הגיעו הארצה ב-1933 וסבי יצא פעמים רבות לפולין (לוצק) לפני המלחמה לשכנע את יתרת המשפחה והקרובים לעלות ארצה. אי לכך לא היו סיפורים במשפחתי על ה”שואה” כאשר סבי בכל אופן דיבר או סיפר היה בו כעס על אלה שנישארו שם ולא עלו ארצה.

    אבי יליד אוסטריה הועבר בתחילת 1938 להולנד ולאחר חודשים מספר עלה ארצה
    שאר משפחתו לקראת סוף 38 עזבו לאנגליה וגם הוא די התמרמר על אלו שלא עזבו לפני המלחמה.

    כך שאני לא נחשפתי ולא ממש ידעתי את גודל הזוועות של ה”שואה” גם בבית ספר בו חונכתי (ילידת 1946) לא ממש צויין “יום השואה” רק לאחר “משפט איכמן” הנושא התחיל להיות יותר ממשי ומוכר והסיפורים הפכו להיות חלק מהיסטוריה של העם אלו היו השנים בהם נחשפתי לכל הזוועה.

    ורק בתום שרותי הצבאי ובטעות הגעתי לביקור ב-”יד ושם” בירושלים ושם נחשפתי לסיפורים לתמונות ולגודל האסון שעבר העם בתקופת השואה.

    מאותה תקופה אני מרותקת לסיפורים האנושיים של האנשים שעברו את התופת .

    המסר שלי מאז הוא – אסור לשכוח אסור לסלוח וחייבים לספר וללמד כמה שיותר.

    כמו שכתוב בהגדה של פסח על יציאת מצרים – “והיגדת לבניך…….” יש לספר ולספר על יציאת אירופה.

  96. michal Says:

    עדידוש

    אני לא זוכרת מה שם הספר.
    אני אחפש ואומר לך.

    שיח ורדים- גם הורי הגיעו לכאן בתחילת שנות ה-30 אבל כל משפחותיהם (משני הצדדים) ניספו.
    אמא שלי מצאה בת דודה רחוקה בשנות ה- 50 מאז שהן מצאו אחת את השנייה, הן הפכו להיות קרובות מאוד (לבת דודה הזו אין ילדים ואנחנו מטפלים בה במסירות עד היום)

    אני שייכת לדור של הילדים שגדלו בלי משפחה מורחבת. לא ידענו מה זה סבא, סבתא והדודים שלנו היו בעצם חברים טובים של ההורים (שגם הם נותרו ללא משפחות)

  97. עדידוש Says:

    מאמר מעניין ששווה לקרוא
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1079889.html

  98. אורית Says:

    עדידוש , שלחתי לך מייל!

  99. ארנוס Says:

    שלום לכולם, יש לנו כאן משתתפת פעילה חדשה – קסם. כל הודעה ממשתמש חדש צריכה לעבור אישור, ורק עכשיו ראיתי את ההודעה ואישרתי אותה. ברוכה הבאה, ותודה שבחרת לשתף אותנו.

  100. michal Says:

    עדידוש המאמר מעניין

    אין ספק, השואה נחקקה בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי ומשפיעה על מהלכינו (גם אלה שלא עברו אותה).
    גוסטב יונג, פסיכואנלטיקן גרמני (מימיו של פרויד) הטביע מושג שנקרא: לא מודע קולקטיבי .
    לטענתו, כל אדם מונע מחלקים לא חודעים באישותו (כמו שפרויד חשב) אבל גם מחלקים לא מודעם המושפעים מהתרבות, סמלים, ארכיטיפים וחוויות של דורות קודמים.

  101. michal Says:

    קסם
    ברוכה הבאה, ארנוס תודה על האישור שלה

  102. ארנוס Says:

    כדאי להציץ בקישורים בעמוד שעדידוש הפנתה אליו, יש שם סיפור מעניין על רב מסויים שסייע לגרמנים במלה"ע ה-1 כנקמה ברוסים שהרגו שניים מתלמידיו, ובאופן חריג ההגנה הגרמנית עליו נמשכה גם בליל הבדולח, שוטרים גרמנים הגנו עליו ועל הישיבה שלו מפני הפורעים. אבל לאחר מותו של הרב, תלמידי הישיבה נשלחו אף הם למחנות ההשמדה.

  103. תיתוש Says:

    שלום קסם ברוכה הבאה לבלוג ויק ושמחה שנחספת ואת כבר לא סמויה [נידמה לי שכתבת בבלוג פעם או פעמיים] אני מקווה שתמשיכי לכתוב כשתרגישי צורך כמו היום אנחנו כאן בבלוג מקבלים את כל מי שלא אוין לךנו או לשפרה

    משפחתי לא ניצולי שואה אבל אני כן גדלתי עם מודעות חזקה לניצולה השואה כי אריי תמיד היה לנו שכן מורה בעל מכולת או כל מינה אנשים שאנחנו מכירים ותמיד כמה ימים לפני יום הזיכרון היתי מרגישה את העצב שלהם הם לא דיברו בקול אבל הם שידרו בשפת הגוף שלהם את הכאב בבצפר בימה הזכרון כשדיברו איתנו על השואה המורה היה מפסיק כל רגע ומנגב את הדנעות הוא סיפר כללית על השואה בארופה אבל אף פעם לא סיפר את הסיפור האישי שלו
    כל שנה ביום הזכרון אני נזכרת בכל אותם אנשים שאני הכרתי ובצפירה אני רואה אותם בראשי

  104. קסם Says:

    שלום ולמרות הכל יום קל לכולך!
    אכן תיתוש בבלוג הקודם הגבתי ורשמתי כאן טרם אך היום התפרצתי .

    המקום בו נולדתי וגדלתי היתה מושבה שהוקמה ע"י אנשים לפני מלחמת העולם האדמות ניקנו ע"י האנשים שהקימו אותה (בינהם סבי) ושמה הראשון היה "עיר שלום" מושבה חקלאית לימים רמת השרון. ולכן לא פגשתי בסיפורים.

  105. תיתוש Says:

    קסם התפרצת לדלת פתוחה ברוכה השבה אלינו

  106. קסם Says:

    הרגע פתחתי את המייל ומצאתי בו מכתב שרוצה אני לשתף אותכם בו.
    כנסו וגם העבירו .

    היום, יום השואה, אני מעבירה לכם חומר מרשים שהועלה רק עתה לאינטרנט:

    ציורים של עד ראייה בגטו וורשה ובהמשך… בתוספת תיאורים בעברית מפרי עטו של הצייר.

    חומר תיעודי חשוב ומצמרר. מומלץ להעביר הלאה את החומר.

    http://picasaweb.google.com/horshati

    גם הצייר, פרץ חורשתי, וגם האדם שהעלה את החומר לאינטרנט, צבי גרינברג – הם מכרים שלי כאן באילת.

  107. ארנוס Says:

    קסם תודה על הקישור.
    ממליץ לקרוא כאן את סיפורו של מישקה זילברשטין, ששרד את השואה בתור ילד, ע"י הצטרפות ללהקת זאבים. מדהים שמישהו בכלל מצליח להתקיים ככה, ועוד לחשוב על הגיל שלו כשעבר את זה…

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/880/949.html?hp=1&loc=5&tmp=9332

  108. הדר Says:

    שלום לכולם!
    עכשיו חזרתי מהעבודה והשלמתי את כל מה שכתבתם…
    כל מי שרשם ממש ריגש אותי!!!

  109. אילנה Says:

    ערב טוב

    עדידוש יקרה,כל הקטעים שהבאת וכתבת כמו כולם ריגשוני,תודה.

    פיה טובה,כתיבתך יפה ,מצמררת ומרגשת.

    קסם ,שיח ורדים ומיכל,תודה על השיתוף,כל אחד בפני עצמו ריגש ובכלל כל מה שנכתב בבלוג מאמש ע"י כל החברים מצמרר וחלק מעדות לדורות הבאים.

    נזכור ולא נשכח.

  110. עדידוש Says:

    שלום לכולם,
    ארנוס, הסיפור של מישקה זילברשטיין מרתק ומרגש מאוד, תודה על הקישור.

  111. ארנוס Says:

    חברים, יש פוסט חדש-

    https://viksfriends.wordpress.com/2009/04/21/

התגובות סגורות.


%d בלוגרים אהבו את זה: